"בואי ננסה אימון פילאטיס. מה אכפת לך?! יש לנו מלא זמן פנוי!" זה המשפט שאמרה לי חברה לפני שנתיים ושינה לי את החיים.
זה היה כשנגיף הקורונה הגיע לארץ ועשה לכולנו ברדק! נאלצתי לומר "ביי ביי" לג'וב החלומי של להיות 'מפיקת אירועים בינלאומיים', חזרתי לגור אצל ההורים והייתי די אבודה.
ובאמת זמן פנוי היה לי בערמות, אז התחלתי לעשות פילאטיס. היה לי משעמם להתאמן לבד אז ביקשתי מחברות שיצטרפו אלי בזום. והן עשו את זה. וכך התאמנו, פעם אחרי פעם אחרי פעם.
אחת החברות אמרה לי שהיא ממש מחכה לאימונים איתי ושהם גורמים לה להרגיש נפלא. לי זה עשה משהו בבטן. זה היה הרגע שגרם לי לומר בקול: "אני רוצה לחזק אנשים, אני רוצה להיות מאמנת".
תאמינו או לא אבל התקבלתי לקורס מאמנות מתקדמות בזכות הנכות שלי (אין לי מרפק בגלל תאונת עבודה שעברתי ב2017, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר). למה התקבלתי? הם רצו להדגים עליי איך מאמנים נכה במהלך הקורס. אז כן... שימשתי שם גם כדוגמנית. ;)
מאוגוסט 2020 יש לי תעודת מאמנת רשמית. אבל תכלס? עד היום הסביבה שלי (ולפעמים גם אני) לא מאמינים שאני, שני בלום, הפכתי להיות מאמנת פילאטיס.
למה?
כי אני לא הבחורה הכי חזקה שתמצאו,
אני לא ספורטאית גדולה,
ולא הכי גמישה,
גם לי לפעמים אין מוטיבציה,
או חשק לצאת לעשות הליכות.
אז מה כן?
יש לי התחייבות! כלפיכן. להתאמן איתכן יחד.
יש לי את הזכות! לראות איזו השפעה משוגעת יש לאימון אחד שאתן בוחרות לעשות איתי עליכן. על התחושה הפנימית שלכן.
אז... בוא תנסי איתי אימון פילאטיס אונליין,
מה אכפת לך? ;)
שני בלום.
צילום: Seli ben ari
מהממת !